רח׳ אצ״ל 11, רמת גן

© כל הזכויות שמורות לעגור מצנחי רחיפה

הרשם וקבל הטבות, חדשות ומבצעים

השורד הקרואטי

דבור ג'ארדס נגרר לגובה 21,000 רגל (כ- 6.5 ק"מ. ע.ד) בתוך ענן CB לבוש חולצה קלה ומכנסיים קצרים בלבד.

הוא מציע: "כאשר הנך רואה ענן תמים מתחיל לקבל צורת הכרובית המגיעה עד לסטרטוספירה, השאר ליד הטלוויזיה והבירה".

 

שבת, 26 ביולי, 1997. הייתה לי הרגשה שאני לא צריך לעוף באותו יום. חברי מאטקו ואני התעוררנו בשעה 6:00, ארזנו את הציוד בזריזות, התרחצנו ויצאנו לכוון באזט (עיירה קטנה בצפון קרואטיה, קרוב לגבול עם סלובניה. ע.ד.), אתר התחרות. מזג-האוויר לא האיר פנים. בדרך ירד גשם ומד החום ברכב הראה על טמפרטורה של חיצונית של C°16, קר מאוד לעונה זו של השנה.

 

 

 

הייתה זו אליפות קרואטיה הרשמית הראשונה. הצוות כבר היה שם כאשר הגענו. בוריס, קרונו, קארלו, דאנקו, בוזו, ראדובן, סרקו, ליאו, זלאטיבור, ג'וזה וסנדי. אנו מתראים לעיתים רחוקות ולכן ישבנו לשתות כוס קפה. אני הייתי בוועדה המארגנת. החלטנו להגיע אל עמדת ההמראה לקראת הצהרים. נסעתי אחרי קארלו כאשר התקרבנו אל עמדה ההמראה "ראספאדליקה" (560 מ' QNH, 440 מ' מעל לשדה הנחיתה, פתוחה לכוונים °-240°016. ע.ד.).

 

הייתה לי זו הפעם הראשונה שם. העמדה פונה דרומה, 560 מ' מעפ"י, רחבה מספיק כדי לאכלס 4 חופות במקביל, אך קצרה באופן יחסי ותלולה עם מסילת רכבת העוברת 100 מ' בלבד מתחת לעמדה. היה חם, כ- C°27, השמיים היו מכוסים ב- 2/8 של קומולוסים נאים. הסכמנו על המשימה ובצענו תדריך לטייסים. היציאה הייתה אמורה להתבצע מהאוויר (Air start. ע.ד.) בשעה 14:30 והסמן (לנק' ההתחלה. ע.ד.) היה צריך להיות ממוקם באחו אשר מתחת למסילת הרכבת. הנקודה הראשונה הייתה כנסיית קרניקה, מערבית לנקודת ההתחלה, משם מזרחה אל כנסיית סנט תומאס, הלאה דרומה להצטלבות דרכים גדולה בבאזט וחזרה לכנסיית קרניקה. שדה הגול היה ממוקם צפון-מערבית לבאזט. התרחקתי מעט מהקהל כדי להתרכז ולהירגע, מדמיין לעצמי המראה מושלמת ותנאי טיסה מעולים ורגועים. אם הייתי לבד, ללא ספק לא הייתי ממריא באותו יום. קשה להסביר, אך פעמון אזעקה אינטואיטיבי פנימי החל לצלצל. אבל אני הייתי נשיאו של המועדון הגדול והפעיל בקרואטיה והאגו שלי היה מתרסק אם הייתי מסרב לטוס ללא כל סיבה.

 

ליאו המריא ראשון ואחריו דאנקו. לבשתי מכנסיים קצרים וחולצה קלה ונקייה, חולצה לבנה מכותנה ומעיל רוח. חיברתי את מחשב הנווט לרגלי השמאלית, כוונתי ובדקתי את מכשיר הקשר. בדקתי גם את המצנח הרזרבי. למקרה שאצטרך אותו. המראתי בשעה 14:05 ישירות אל תוך תרמיקה טובה. לאחר הטיפוס הראשון בדקתי במכשיר את כוון הרוח: מערבית- דרום מערבית, 16 קמ"ש. טסנו לאורך הרכס עם מעט תרמיקות. למרות שהיה חם, הוצאתי את הכפפות שלי מהכיס הצדדי ולבשתי אותן. טסנו מעל לרכס עד 14:25, חמש דקות לפני הזינוק. ממזרח, אפשר היה לראות את הר האוקה היפה ולידו ענן CB (ענן גשם מפותח אנכית. ע.ד.) גדול מוריד גשם. אין זה צריך להדאיג אותנו, חשבתי לי, מאחר והוא היה במרחק של מעל ל- 20 ק"מ מאיתנו ובמורד הרוח.

עשר דקות לפני הזינוק האווירי הצלחתי לאסוף גובה. תרמיקות נאות, קבועות, +0.5 מ'/ש' עד +3.0 מ'/ש'. בשעה 14:25 דאנקו, המדריך שלי, תדרך בקשר את צוות הקרקע ולאחר שיחה קצרה ביניהם הוחלט על ביטול המשימה. הסיבה הייתה התפתחות משמעותית של עננות אשר נצפתה מספר ק"מ צפונית לנקודה בה היינו, מעל להר צבבניקה (1014 מ') . נשמעה הודעה בקשר: התחרות מבוטלת, נא לגשת לנחיתה. ההודעה נשמעה רגועה, לא מלחיצה, ללא פאניקה – אז לקחתי את הזמן שלי וטסתי דרומה אל עבר השמש והעננים התפוחים, אדיש למפלצת השחורה המגיעה מצפון. טעות גדולה.

 

ליאו היה כ- 150 מ' דרום-מערבית לי ו- 50 מ' מעלי. ראיתי למעלה את דאנקו וקארלו ממערב מבצעים קיפול טיפים. השאר היו מאחור, בכוונים צפון וצפון-מזרח. הייתי בגובה 1300 מ' והחלטתי לבצע לראשונה B-STALL בשעה 14:30. שקעתי במהירות של -7.0 מ'/ש' עד לגובה 1000 מ'. אז, יצרה ההזדקרות "ביגלה", כמו בעת קריסה קדמית מלאה, טיפים קדימה. לא אהבתי את זה, זה נראה מפחיד. שחררתי את ה- B-STALL, ייצבתי את החופה וביצעתי שוב B-STALL. לאחר מספר דקות הבטתי על הואריו ונדהמתי לראות שאני מטפס קצב של +2.0 מ'/ש'. הבטתי למעלה וראיתי את ליאו נשאב אל תוך הענן באיזור בו בסיס הענן ירד אל גובה 1300 מ'. לפני שנכנס לענן, הוא צילם אותי. מספר שניות אח"כ, עדיין ב- B-STALL ומטפס בקצב של 5.0 מ'/ש', חדרתי לבסיס הענן ועולמי הפך להיות לבן.

 

 

 

בנקודה זו, אני רגוע לגמרי. אני קרוב מאוד לקצה הענן ויש לי את מחשב הטיסה שלי עם GPS ומצפן תקינים. טיסה דרומה על-מנת לצאת מהענן לא צריכה להיות משימה קשה מדי, אך אני מתחיל לאבד זמן יקר, מתרגז על המצפן ועל מערכת ההאצה שלי. נווט על-פי מצפן בלבד אינו קל. מאחר ולמצפן ישנה השהייה בקריאת הכוון אני מוצא עצמי מכוון דרומה אך למעשה טס צפונה. איני מאמין למראה עיני. אז, מתחילה מחט הואריו להשתולל. היא מרפרפת על 10 מ'/ש'.

 

ללא חשש ולראשונה בחיי, אני מושך לקריסה קדמית מלאה בעת שהשד השחור מחזק אחיזתו בי. אך גם עם שפת התקפה מקופלת לגמרי קצב הטיפוס שלי נשאר כשהיה. בראשי עוברת המחשבה: דבור, נכנסת לקומולונימבוס. קראתי הרבה דוח"ות תאונה בעבר, אך כעת אינני מסוגל להזכר אף לא באחד בו הסתיים האירוע בהישרדות. נהיה קר, מאוד קר. לחות מתעבה על בגדי, יורד גשם, והמיים קופאים על בגדי הקיציים.

 

במכשיר הקשר פאניקה מוחלטת. קריאות "דבור, היכן אתה? ראדובן, אנא ענה...." קול נואש זועק עצה: "דבור, המנע מזריקת הרזרבי בכל מחיר !". עברו כבר 10 דקות מאז נכנסתי אל המפלצת הזו ואני כעת בגובה של כמעט 2600  מ'.

 

אני נמצא במצב-רוח מוזר: רגוע וננוח. לא אכפת לי מהפאניקה במכשיר הקשר או מעצות הנראות לי לא רלוונטיות. במקום זאת, מוחי נתון למחשבה אחת: עלי להתחמם. אני חייב להגן על עצמי מהרוח והגשם והקרח, לעטוף עצמי במשהו, אחרת אקפא. אני משחרר את הקריסה הקדמית ומחליט לזרוק את הרזרבי על-מנת שאוכל למשוך אלי את החופה הראשית ולהתעטף בה כמגן. כאשר אני משחרר את הקריסה, הואריו משתגע לגמרי, מצביע על שיא של 18 מ'/ש'. אני מושך את רצועת ה- A השמאלית, המיתרים נהיים רפויים ואני נכנס לספיראלה. אני מושך את ידית הרזרבי בידי הימנית וחובט בו הרחק אל עבר העגמומיות החשוכה.

ואז אימה, פחד אמיתי: הרזרבי מתנדנד, לא פתוח, בקצה מיתריו והחופה הראשית יוצאת משליטה, חזייה בצידה השמאלי. אני עדיין מטפס בקצב נוראי כך שלוקח המון זמן עד שהרזרבי נפתח. שנייה אח"כ אני שומע הצלפה עמומה ורואה אותו נפתח ומתגבר על השתוללות החופה הראשית. תודה לאל ! בפרץ של אדרנלין ואנרגיה אני גורר את החופה הראשית אלי וכורך את בד המצנח הרטוב סביב רגלי החשופות והרועדות.

אני יוצר קשר רדיו ומוסר שאני בחיים, בגובה 4500 מ', עם רזרבי פתוח ומטפס בקצב של 10 מ'/ש'. זה היה שדר הרדיו האחרון שלי. בוריס סיפר לי מאוחר יותר שהיה אחוז אימה כאשר שמע את הצרחה חסרת הרחמים של הואריו, בניגוד גמור לקולי, אשר היה מתון. ממכשיר הקשר נשמעת צעקה "היכן דבור, דבור ענה לנו !" חברים יקרים, אינני יכול לענות כעת, אני צריך לשמור על כל חלקיק של אנרגיה, אשר יכול להוות את ההבדל שבין חיים ומוות.

 

אני נזכר בדו"ח תאונה לגבי מצנח רזרבי שהתפתל בעת ירידה ארוכה, אך מבט למעלה מגלה מצנח מתוח ויציב. בתוך מספר שניות אני מבסס יחסי אימון איתו.

אבני ברד מוטחות בי, חובטות מכל עבר, מתופפות על קסדתי, הרתמה והכנף. הואריו מילל צליל בלתי אפשרי, אך אינני מסוגל להביט בו מפחד שהמספרים יגרמו לי להתעלף. אני מקבל חבטות מכל כוון אפשרי.

 

הבזקי ברק מקיפים אותי, פורצים את האפור משמאלי, מימיני מעלי ומתחתי. מידי כמה שניות הבזק עמום של אור מלווה מיידית בהתפוצצות רועמת. כמה רחוק היה זה האחרון? אם אפגע ע"י ברק אשרף למוות בתוך שנייה. דבור, הסיכוי שתשרוד את זה הוא אפס. פשוט אפס, קבל זאת כעובדה. בתנוחה העוברית בה אני נמצא, אני מתפלל בייאוש לאלוהים שיחוס על חיי. האם יהיו הרבה אנשים בהלוויה? המוות הכי קל יהיה אם אתעלף מחוסר בחמצן, אפול אל תוך הרזרבי ואפגע בחוזקה באדמה. אבי, המתגורר בסמוך ל ריג'קה , האם הוא יודע שאני כאן, מעליו, בנו היחיד ושאלו הם רגעי האחרונים? 

 

ואז, משהו אחר חולף במוחי: דבור, אילו מחשבות הן אלו, אסור לך להכנע, אתה עדיין חי, האם עשית הכל על מנת להגן על עצמך? מבט מהיר על הואריו מבהיר לי שאני בגובה 6000 מ'! בגובה כזה, או שאתעלף מחוסר חמצן או שאקפא. באופן מודע אני מתחיל לנשום נשימות מהירות, כדי להביא עצמי להיפר-ונטילציה (נשימת יתר. ע.ד.) על מנת למנוע מעצמי מלהתעלף מחוסר חמצן. האוויר מתחיל להיות קר באופן קיצוני. אני במכנסיים קצרים בגובה 20,000 רגל, ורוח פראית נושבת אני קפוא לחלוטין. לא, אינני יכול להרשות לעצמי להרגיש קור! אני נזכר בחברי קלמן. הוא נלכד במפולת שלגים בהימאליה בפיסגת פיסאנג (הנמצאת בנפאל. ע.ד.), הוא שרד למרות שסבל משבר פתוח ברגלו. היה לו רצון עז לחיות: הוא לא הרשה לעצמו לקפוא ובמיוחד לא להכנע! דבור, אני אוסר עליך לקפוא מקור, אינך יכול להרשות זאת לעצמך כעת!

 

כמה גבוה אגיע? למשך כמה זמן? היכן אני? מתי והיכן אפול אל מחוץ לענן? אני נרגע שוב. אני חושב לעצמי, נכון, עכשיו הכל תלוי בדברים הקטנים הללו אשר יכולים להוות את ההבדל שבין חיים ומוות. כל זמן שאתה בהכרה ומרגיש טוב, מה אתה יכול לעשות למען עצמך? האם אתה עטוף היטב בחופה? אני משחרר את ידי הימנית ובעזרת המולקולות האחרונות של אנרגיה מושך את החופה מאחורי, מנסה לעטוף גם את עצמי בה. אני מרגיש חלש. אם אאבד את הכרתי, חשוב שלא אחנק. אני מזיז את ראשי כך שיהיה מעל לחזי כדי שאוכל להמשיך ולנשום גם אם אאבד את הכרתי. במקרה כזה, יהיה חשוב גם שלא לקפוא ואני בודק שהחופה עוטפת את גופי ומאובטחת אליו. אני מדמה מצב של איבוד הכרה, מרפה את ידי, וזה נראה בסדר. האם החופה הראשית תסתבך ברזרבי?

 

הקומולונימבוס מושך אותי גבוה יותר ל 6500 מ', בקצב טיפוס של 20 מ'/ש'. הקור בלתי נסבל. הכי גרוע זו הרוח הקפואה העוברת בין גבי למשענת הרתמה, במקום בו גופי אינו מוגן. רצועת הרגל חותכת במפשעתי, והכאב הדוקר עובר בכל גופי, אך זה כלום לעומת כל השאר. המצנח הרזרבי מסתובב ומתעוות בטלטלה סביבי, אינני יודע אם הוא מעלי או מתחתי. למעשה, לא אכפת לי.

 

ואז, מתחילה שקיעה. מ -3 מ'/ש' עד -17 מ'/ש', עד שאני מגיע לגובה 3300  מ'. ואז שוב אני עולה, עד לגובה 5500 מ' ואז שוב שוקע. לפתע אני רואה משהו. אדמה. אני לא מאמין למראה עיני. תקוותי עולות, אולי אשרוד. אדמה, אמא אדמה, היא קיימת, זה כאן, אני מסתכל עליה, אני מתקרב אליה. אגם מקסים, יערות, טבע. ברד נופל באופן כמעט מאוזן, נמס, מתחמם והופך לטיפות גשם גדולות. המצנח הרזרבי מסתובב בעצבנות באופן בלתי נשלט.

 

זהו מצב חדש לחלוטין. כעת אני ממוקד על הטראומה הבאה; הנחיתה. אני מנסה להפטר מהחופה הראשית הכרוכה סביבי, על מנת לשחרר אותה חלקית כדי שתספק קצת התנגדות ותאיט את הנפילה, אך אני עטוף מדי. המצב מחמיר: אני עף לכוון כבלי חשמל ויער שרוף, מלא בענפים דוקרנים חשופים הפונים לכל הכוונים. או לא! אחרי כל מה שעברתי, האם אסיים על כבלי חשמל או משופד על ענפים דמויי חנית? דבור, אל תהיה כפוי טובה כלפי הנס שאפשר לך לצאת מהענן ללא פגע! בדמיוני, אני חושב על הנחיתה ועל גלגול צנחנים (PLF. ע.ד.). אני עובר מעל לקרקע כמי שנוסע בדרך מהירה. אני מתמתח ברתמה משתדל להצמיד את רגלי זו לזו ומתכונן לגלגול שלאחר הנגיעה. אני חולף כמה מטרים מעל לכבלי החשמל ופוגע בעץ עם כרית האוויר, אשר סופגת את המכה. אני עומד על רגלי, קפוא, רטוב, מפוחד, המום, אך חי וללא כל פגע! זה נראה כבלתי אפשרי! אני רועד מקור. הרוח נושבת וגשם זלעפות. אני שומר את פרטי החוויה במחשב הטיסה ורואה שעברתי 21 ק"מ מהנקודה בה נכנסתי לענן.

 

אני צועד אל הכביש ונעמד במרכזו, מסמן למכוניות עם אגודלי, אך המכוניות פשוט נוסעות מסביבי. רועד מקור, אני ממשיך ללכת, חושב לעצמי; דבור, אתה נראה כמו שד יערות, ספוג לגמרי, עם שק על ראשך, מכוסה בעלים ופיסת נילון בידך. מי יהיה מספיק משוגע כדי להכניסך אל מכוניתו? אני רגוע. זה כבר לא עניין של חיים ומוות. במהרה, אני מגיע אל הכפר סאוסונג'ביקה. ציביליזציה, אנשים ! אני עובר ליד בית הקברות, מתקרב לבית חדש. יש סימנים של חיים: אופני ילדים, רכב, כלים מפוזרים מסביב. אני גורר את עצמי במעלה המדרגות אל הקומה הראשונה, מצלצל בפעמון ודופק בדלת. אדם מופיע. אינני מצליח לעצור את פרץ רגשותי; "אנא סלח לי, טסתי עם מצנח הרחיפה שלי ונשאבתי אל תוך ענן סערה, קר לי ואני המום, האם אוכל להתקשר לחברי מכאן, אנא עזור לי..." . בראנקו רבאר מכניס אותי אל ביתו. איש נהדר. אני מוסר לו את מספר הטלפון של האגודה. אשתו עוטפת אותי בשמיכה חמה. אני מספר להם "זהו נס אמיתי שאני כאן מדבר עמכם...". אני מתקלח והמים החמים שוטפים ממני את הלכלוך, הזיעה, הפחד וההלם. אנו שותים תה על המרפסת, שם השמש זורחת, השמיים כחולים ונקיים ואין זכר לענן בו נאבקתי במשך כל אחה"צ. בשעה 16:00, שעה וחצי מאז נכנסתי לענן, יום חדש לגמרי מתחיל.

 

האחרים...

המדריך שלי דאנקו, עבר מספר אירועי Negative Spin אשר נגרמו כתוצאה מהזדקרות מלאה, ולאחריהם נחת באחו. קארלו נכנס לאירוע כזה לא רחוק מהקרקע, זרק את המצנח הרזרבי שלו מגובה 30 מ' וזה בקושי נפתח. הוא נחת ללא פציעה לאחר שהחופה הראשית שלו פגעה בעמוד חשמל ונקרעה תוך כדי בלימת משקלו. סרקו משך את כל הרצועות לצד אחד, תמרון חדש לגמרי במצנחי רחיפה. הכנף נכנסה לספיראלה תלולה אותה הוא החזיק במשך 20 דקות, מה שאפשר לו להשאר ממש מתחת לבסיס הענן. הוא היה חסר תחושה בזרועותיו במשך מספר ימים לאחר מכן. ראדובן קיפל טיפים והשאיר רק מספר תאים פתוחים. הוא המשיך לעלות בקצב של 10 מ'/ש' אך לבסוף זרק אותו הענן החוצה. מבולבל באופן קיצוני, הוא לא הצליח לאושש את החופה בזמן ופגע באדמה בחוזקה. הוא סבל מחבלות קשות ועקב מעוקם אך באופן מדהים כלום מעבר לכך.

 

קרונו ביצע הזדקרות מלאה, אך כאשר שחרר החופה צללה קדימה, נוצרה חזייה והוא זרק רזרבי. הענן חס עליו. אך הוא לא הצליח לקרב אליו את החופה הראשית, פגע בחוזקה באדמה ושבר חוליה בגבו, אך ללא תוצאות חמורות. ליאו קיבל מהענן את אותו טיפול איום לו זכיתי אני. הוא לא זרק את הרזרבי (הוא היה לבוש בחליפת סקי) אך ביצע קריסה קדמית מלאה והחזיק אותה ע"י דחיפת רגליו אל רצועות ה- A ומשיכתן מטה. הוא הושלך אל יער ליד אוקה.

 

שבעה נרות עלולים היום לכבות, אך כולנו שרדנו. באותו ערב, התמקמנו במלון מקומי והזמנתי את כולם לארוחת ערב כדי לחגוג את חיינו החדשים. הלכנו למסעדה בעלת שם סימלי – Fortuna (אלת המזל הרומית. ע.ד.). אחרי הארוחה, נכנסתי למיטתי. הודיתי לאלוהים על שהציל את חיי ונרדמתי תשוש לחלוטין.

 

Please reload

ארכיון הודעות
Please reload

ארכיון הודעות
Please reload

כתבות אחרונות
Please reload