היום לאחר 31 יום בערבה, בצפון המזרח הברזילאי וכל יום שעובר, שיא המרחק העולמי דומה שמתרחק יותר ויותר מאתנו.מצב הרוח ירד פלאים, והלחץ מכך שעבר כל כך הרבה זמן בחיפוש אחר המטרה הזו, מכביד מאוד על כתפינו, וכבר לא נשאר אלא מעט ימים ומעט מוטיבציה. מה גם שהמצב הכללי כבר היה לא נוח. הרבה טייסים החלו להעתיק את האסטרטגיה שלנו בתחרות באקס סארה, דהיינו להמריא בשעה מאוד מוקדמת, ולנסות ולהחזיק מעמד בשעות הבוקר, ודבר זה הגביר עלינו עוד יותר את הלחץ הפסיכולוגי. סוף סוף זה לא יהיה צודק שלאחר כל כך הרבה ניסיונות ולימוד האזור, יגיע איזה טייס זר וישבור את השיא של 423 ק"מ.זה היה יכול להיות אסון,הדבר החשוב ברגע זה , להתעלם מכל הלחץ ולסמוך על היכולות שלנו.
הרגלי הנלוז של פתיחת הוילון בחדר ולבדוק את התנאים בבוקר, הופסק. אני מעדיף שלא תהיה לי דעה על טיסות היום עד שאני מגיע למונסניור טבוסה. מיד עם הגעה לעמדת ההמראה, כבר ראינו שיכבה עבה של לחות באוויר דבר שהוריד את מצב הרוח של הרבה טייסים.היו כאלה שאף צחקו כאשר ראו אותנו פורסים להמראה. כל הסצנה מרמזת על טיסת גירזון לכוון קוסטודיו הישר מאחורי העמדה.אנחנו סיכמנו לטוס יחדיו כדי שנוכל להאיץ את המהירות הממוצעת עד לסוף היום.השאלה אם זה יהיה ניתן לביצוע ,סוף סוף לטוס ממש יחד, עשר שעות באותו קצב זו משימה מאוד מאוד קשה.
המראנו בשעה 7.20 לגמרי ללא צפיות חיוביות מצד כל מי שצפה בנו.עוד כמה טייסים אמיצים בודדים המריאו באותה שעה.תיכף לאחר ההמראה כבר ראינו שהתוכנית בדבר הטיסה ביחד , לא עובדת. התפצלנו כבר בתרמיקה הראשונה, ואני עזבתי את עמדת ההמראה יחד עם פרנסיסקו סארה ואנדרה מודלו, בזמן שבני הקבוצה שלי, פרנק וססאו החליטו להמתין עוד כמה דקות.
העזיבה שלי את ההר הייתה קטסטרופה, התרמיקה הבאה שלי בעצם , היא לא הגיעה. אני למעשה מצאתי את עצמי טס לבד בנפרד מכולם והגעתי לגובה קריטית קרוב לסררה דו פדרה (ק"מ 15). הגעתי לגובה 150 מטר באזור לחלוטין מוצל.השעה הייתה 8.00 ומצבי היה מאוד לא נוח. במאמץ רב הצלחתי איך שהוא לשרוד ולחזור לטיסה.
ססאו ופרנק שעזבו את העמדה קצת אחרי , מצאו את עצמם גם הם במצב די מורכב, כאשר היו צריכים לחלוף על פני אזור נרחב מאוד לח ומוצל. הם הצליחו לשרוד בכך שגירדו ממש את המונוליטים שבתחילת הדרך.באותו זמן אנדרה וסארה, שנעו במסלול מעט יותר ימינה, כבר החלו לתפוס תנאים מסודרים היטב ופתחו פער של 10 ק"מ בינינו. חרדתי הייתה גדולה אבל עדיין נשארו לנו כתשע שעות טיסה.כאשר ראיתי את פרנק וססאו ממרחק של חמישה ק"מ חשבתי לי שנוכל בקלות לחבור יחדיו.
טעות. היות והיה זה עדיין מוקדם בבוקר, והסייקלים היו עדיין קצרים, לא הצלחתי להישאר במקום ונאלצתי להתקדם לבד עד שהם יוכלו בהמשך לחבור אלי כדי שנטוס כקבוצה.לפני מדלנה הצלחנו כבר להיות די קרובים, אך היות וקו הטריקות שלי עבד יותר טוב, מצאתי את עצמי מתקדם עוד יותר ביחס אליהם.פרנק וססאו בחרו בקו יותר מסובך , אשר החזיק אותם "עם חבל על הצוואר" עד שהגיעו ל"פלאטו" של מונסניור טבוסה.
לסיכום, התחלת הטיסה הייתה סצנה מורכבת, עם ענני סטרטוס בשכבות בינוניות באטמוספרה המסננים את קרני השמש, החלשות ממילא בשעות הבוקר המוקדמות. הקבוצה שהתפרקה רק ססאו ופרנק ביחד ,ללא יכולת תנועה מספיק מהירה כדי להשיג אותי ואני לבד לפניהם, מפחד לא להחזיק ולהיאלץ לנחות. אנדרה וסארה עם 10 ק"מ "פור", ומשוכנעים שאם רק נצליח לשרוד את הבוקר נגיע בקלות ל-400 ק"מ. אך לנו הייתה בעיה, זוג טייסים מאוד מיומנים ובעלי יכולות, טסים ביחד לפנינו. זאת אומרת שאנחנו בפיגור.
השתוקקתי מצד אחד להתקרב אל הזוג הזה, אך מצד שני השתוקקתי באותה מידה לחבור עם ססאו ופרנק. החלטתי קודם כל לשלוט על חרדותיי ולקבל תמונה מנטאלית של מצבי האמיתי. בחרתי באפשרות לסמוך על היכולות של השלישייה שלנו להשיג אותם מאוחר יתר. החלטה שמרנית שאולי הייתה מאוד חשובה לעזור לקבוצה .
כך שפניתי לכיוון ה"פלאטו" של מונסניור טבוסה בטיסה שמרנית אשר אפשרה להם לקחת הזמן הדרוש לחבור אלי. התחלתי להסתובב בבועה חלשה כדי לצייר להם את קו ההפרעה, כדי להגביר את ביטחונם שיעיזו לטוס יותר מהר ויותר נמוך. זה עבד. היינו בק"מ 110 וסוף סוף חברנו יחד הקבוצה. שיא עולם החל להתהוות ברגע זה.
אנדרה וסארה חצו את הגבעות של טבוסה ומהר מאוד נכנסו למישור של נובה רוסס ב"פור" גדול עלינו. אנחנו זחלנו לנו מעל ה"פלאטו", בגג בגובה 700 מטר מעפ"ש. מיד בסוף ה"פלאטו" התנתקתי, כי מצאתי תרמיקה צרה אך נהדרת אשר הביאה אותי 400 מטר מעל שניהם, ובשביל ללחוץ על אנדרי החלטתי לצאת בגלייד ,למרות שטרם הגעתי לבסיס הענן, לכוון שלו , כדי לנסות להביא אותו לנטוש את התרמיקה שלו, כדי למנוע ממני להשיג אותו.
אסטרטגיה זו עבדה היטב. אנדרה ניצל את ההזדמנות של היותו מספיק גבוה בכדי לעזוב את התרמיקה שלו וכך לנסות להסתיר ממני את מיקומה. ובכל זאת התאפשר לי למצוא אותה וכך סימנתי אותה, בשביל לעזור לשותפי להתקדם.
הרעיון של לטוס יחד היה מצוין, ורק יכול להועיל, אילו באמת הוא היה מתממש. דוגמה לקושי לטוס בקבוצה נתנו הזוג שלפנינו, כי אנדרה וסארה נפרדו מיד עם עזבם את ה"פלאטו", כאשר סארה שלקח סיכון מיותר, מצא את עצמו טס בגובה נמוך מאוד, דבר שאפשר לנו לעקוף אותו. עקב הלחץ שהיה נתון בו לאחר שעקפנו אותו ,סארה קבל החלטות נמהרות, וסמך יותר מדי על התנאים. סוף דבר הוא נפל בסביבות השעה 11 קרוב לנובו רוסס. השלישייה המשיכה חזק, וגם אם לא היה דיוק רב בתזמון הסייקלים, הצלחנו לנוע במהירות ממוצעת טובה לקראת השגת השיא.
אנדרה טס היטב, ועם תזמון הסייקלים של הטריקות ממש מושלם, ואנחנו, תמיד מזדחלים 10 ק"מ מאחור, מבלי יכולת להשיג אותו. הקצב שלנו היה סביר בקטע נובו רוסס(ק"מ 175)-פדרו השני(270 ק"מ). סרקנו את השמים ביעילות חברית, ורוח הצוות אותה דימינו בשיחותינו הרבות, סוף סוף החלה ללבוש צורה, היינו לגוף אחד. אשור לכך קבלנו בהחלטה שקבלנו סמוך לפדרו השני.
הבאנו את עצמינו למצב מסובך ותחת לחץ. הגענו לפדרו השני בגובה קריטי לשעת היום, רק 500 מטר מעפ"ש בשעה 14.20 בתוך תרמיקה חלשה ביותר אשר הייתה דרשה מאתנו הרבה זמן לאפשר לנו טיפוס, וזמן לא היה לנו, השעון הוא האויב הגדול של המתחרה הרוצה להשיג שיא. סוף סוף מטרת הקבוצה לא הייתה האיקס סארה ובוודאי לא לצבור עוד טיסה של 300 ק"מ. החלטתי לצאת באגרסיביות ולמשוך את הקבוצה. הודעתי לשותפי בקשר, שאני הולך על כל הקופה לכיוון ענן הנראה סמוך לפדרו השני. התשובה הייתה נהדרת:" אם אחד הולך כולם הולכים. או לשיא או לנחיתה!!".
קיווינו שהניתוח המעמיק שלנו על העננות בשטח, לא יאכזב אותנו ברגע כל כך מיוחד של הטיסה החופשית הברזילאית, כאשר שלשה טייסים מאותה ארץ בדרכם לקבוע יחדיו שיא עולם, משליכים את יהבם על ענן גדול ובנוי היטב סמוך לפדרו השני. זה היעד שלנו כעת. השעה הייתה כמעת 14.30 עוד מעט 300 ק"מ ועדיין נשארו לנו יותר משלוש שעות טיסה ומעט פחות מ150 ק"מ לשיא.
הפחד הגדול היה להיכנס באיחור לסייקל של הענן הזה, בגובה הזה טעות יכולה להיות פטאלית. והנה, חצינו את המרחק ולא מצאנו כלום.... למען האמת טעינו בניווט אך למזלינו ניתן היה עדיי לתקן הטעות. השתמשנו במה שנקרא זווית הנואשים, כאשר אבדה כל תקווה, האופציה היחידה היא לפנות בזווית ישרה ביחס לרוח כדי למצוא איזה שהוא קו של הפרעה שיוכל לעזור. התיאוריה עבדה היטב, פנינו ימינה ופגענו בקו אקטיבי של הענן ותוך כדי פגיעה בכמה שברי תרמיקה הצלחנו למצוא את מרכזה, 3 מטר לשנייה, דבר שהיטיב את מצבינו, מהר מאוד מצאנו את עצמינו בגובה נוח ומספיק להמשיך לנוע.
חלפנו במהירות לענן הבא, שם סוף סוף פגענו לגמרי בסייקל, ואז התמקמנו היטב ביחס לשעה, 14.40 בבסיס ענן רק 15 ק" מפירי-פירי (ק"מ 310). ואז החלה איזה מועקה לחלחל בנו האם נצליח או לא לשבור את שיא העולם?
במעבר לפירי-פירי ראינו את אנדרה מאוד נמוך בניסיונות הישרדות קצת לפני העיר. למעשה זו הייתה טעות פטאלית להיות כל כך נמוך שם ובאמת הוא נאלץ לבוא לנחיתה. למרות שהיינו בטוחים שמוקדם או מאוחר נשיג אותו, חשנו הקלה וידענו שמעכשיו הכול תלוי רק בקבוצה שלנו.
תמונת המצב לא הייתה מעודדת. למרות שהתמודדנו תמיד עם ענני סיררוס ועם תנאים גרועים באזור הזה של סוף הטיסה, השמים האלה לרגע ממש הפחידו אותנו. הייתה לחות מאוד גבוהה, עם עננות שכבתית בינונית ונמוכה. המעבר עד לברראס (ק"מ 375) היה ללא התרגשויות גדולות ומאוד טכני. עברנו מימין לעיר מעט לפני השעה 16.00. עדיין 1.45 שעה לפני השקיעה, בשעה 17.43 לפי הרשום בג'י פי אס. כדי ששיא יירשם צריך לקיים את חוקי הטיסה המקומיים ובברזיל כלי טייס ללא מכשור מתאים חייבים לנחות לפני השקיעה.
ההחלטות מבררס ואילך היו מהירות ואסטרטגיות כדי להתמקם היטב בשעות האחרונות לטיסה. האתגר הגדול ביותר היה להשתלט על הלחץ הנפשי כדי לשמור על המהירות הממוצעת, שללא ספק זו הנקודה החשובה ביותר בשביל להשיג את היעד בזמן מתאים. הבעיה העיקרית כאשר טסים במשך יום שלם היא להיות מסוגל להתאים את עצמך לשעות השונות של היום. דהיינו במשך הבוקר לא למהר ולקחת סיכונים רבים היכולים להוביל אותך לנחיתה. בסביבות השעה 11 התנאים מתחילים להבשיל ואפשר יותר להסתמך עליהם, זה מאפשר תנועה יותר אגרסיבית וקבועה, אבל הבעיה העיקרית זה בסוף היום כאשר הטייס כבר מגיע עם קצב מואץ של השעות החזקות של היום והוא לא שם לב שהגיה הזמן להאט את הקצב בשביל לא ליפול. טייסים יותר מדי אגרסיביים , יכולים לפעמים, במזל, לתפוס בשלמות הסייקלים אבל אני מאמין שמאוד קשה , באופן כזה, לא לעשות איזושהי טעות משמעותית.
אני משווה את המעבר הזה של סוף היום לנהג שמגיע מנסיעה בין עירונית ארוכה, ונכנס לתחום העירוני, עדיין בקצב של הנהיגה של האוטוסטראדה, מעל המהירות המותרת, והיות והוא כבר קרוב הביתה, (השיא) , הוא מאבד אז את הריכוז עקב העייפות. אלה המצבים המביאים לחלק גדול של התאונות. לכן בדיוק כמו בנהיגה, תמיד זה חשוב ביותר להישאר בריכוז ובפוקוס עד הסוף ממש, כי אפילו טעות קטנה יכולה לעלות ביוקר. זאת למדתי בקישדה, בשתי טיסות מדהימות שעשיתי, כי כאשר כבר הייתי קרוב למטרה אפשרתי להתרגשות שלי לשלוט על החלטותיי, עד כדי כך שלא התאפשר לי להשיג את מטרתי. פעמיים הגעתי לנחיתה כאשר הייתי מאוד קרוב ל400 ק"מ בנסיבות כאלה.
במבט לאחור ההחלטה החכמה ביותר של היום כולו, הייתה באמת בבררס, כאשר ביצענו את הפניה של 90 מעלות ימינה לעבר קו הפרעה שהיה מעל שורה של מדורות, הענן אליו טסנו די אכזב אמנם, נאלצנו לטפס אליו בקצב איטי ביותר של 1.5 מטר לשניה עד שיכולנו לעבור בבטחה לענן הבא. בשעה 16.30 כאשר עברנו את המשוכה של 400 ק"מ, אנו עדיין טסים כקבוצה, ונותרו לנו 1.15 שעות טיסה ו 23 ק"מ מרחק כדי לשבור את השיא. האופוריה החלה להשתלט עלינו ואנו שומעים בקשר ברכות של מרסלו פרייטו לקבוצה הנבחרת של טייסים שעברו את 400 הק"מ. אבל עדיין היה חסר הקלף האחרון לניצחון המשחק, עוד תרמיקה אחת אחרונה.
נכון שהמעברים עד לחומת 400 הק"מ היו די מתוחים, אני ומרסלו הצלחתם להישאר קרי מזג וסקפטים עד לק"מ 423, בזמן שפרנק כבר היה בחגיגות הניצחון והיה בטוח לגמרי שנעבור את השיא בקלות. ב"גו טו" של הג'י פי אס הופיע מיגל אלבס (455 ק"מ) מתחילת הטיסה וכל מה שעברנו, היינו כבר מעט יותר מ 40 ק"מ מהעיר ורק 10 ק"מ מהשיא העולמי של טיסה חופשית. זה היה הזמן למצוא עוד תרמיקה אחת להבטיח שזה יקרה.
יישרנו קו עם רצף של מדורות, והגענו למסקנה שזה יהיה בלתי אפשרי לא למצוא כלום בשטח. האינסטינקטים שלנו עבדו יפה מאוד במשך כל הטיסה וזה לא ילך להשתנות כעת בסוף היום. מצאנו אמנם מרכז נהדר,יחסית לשעה זו של היום, שהחזירה אותנו מעל 2000 מטר גובה. זה היה הזמן לשלוט בקור רוח על הרגשות, כי השיא לבטח נשבר, אבל המטרה שלנו הייתה מיגל אלבס, והיו חסרים עדיין 30 ק"מ.
אחת הנקודות השיא של הטיסה הייתה כאשר ראינו את נהר פרנאיבה. המסמל את הגבול בין המדינות פיאוי ומראניאו. המעבר מעליו היה מאוד מרגש. כמה דברנו על הרגע הזה, סוף סוף החלום מתגשם, 445 ק"מ מקישדה ואנחנו כבר במעבר האחרון לכוון נהר הפרנאיבה נשוא חלומותינו.
הגענו לשם עם 200 מטר גובה מעל אזור שרוף, שם מצאנו בועות בנויות היטב וקבועות. היה זה בהחלט רגע של התבוננות. סוף כל סוף לאחר כל כך הרבה ניסיונות, השקעה ומחויבות הגענו ל- 100% הגשמה.
במעבר הזה עד הנהר , היה זה ללא ספק, הרגע הראשון שהצלחתי להירגע ולהשתחרר, לאחר 10שעות ו10 דקות של ריכוז נטו ואדרנלין לרוב, הראש היה פנוי גם למחשבות אחרות. סקרתי במבט לאחור את כל המרחק שעברתי בחיי בטיסה החופשית, והודיתי בלבי לכל הדמויות שעזרו לי להגיע לכאן. נזכרתי באנדרה פלאורי (בעל שיא עולמי למרחק עם טנדם קנגרו של סול), שלבטח היה טס איתנו, אילו הוא כבר היה במצב המאפשר לו זאת. שיא העולם הזה המושג בצפון מזרח ברזיל, רק בזכות המאמצים של אנדרה פלאורי ומרסלו פרייטו,אשר במשך שנים כה רבות השקיעו את זמנם וידיעותיהם בשביל לגלות את הרזים המיוחדים של האזור הזה. זאת הייתה שבירת פרדיגמה, כי במשך כל ההיסטוריה של הטיסה החופשית בערבה מעולם לא חשבו להמריא כל כך מוקדם. החלון הזה אפשר את הגג של 10 שעות טיסה, עם ההפרשים הגדולים של עוצמת הרוח ותנאי מטאורולוגים מושלמים.
הסתכלתי על ססאו הטס לצידי , בהערצה עמוקה, סוף סוף אני התברכתי בו קודם כמורה וכעת כחבר. אני יודע שגם בשבילו כמו בשבילי ,רגע זה הוא כל כך חשוב. לא רק בשביל לשבור את שיא העולם הכול כך מפורסם, של טיסה חופשית במצנח רחיפה, אלא בשביל לקבל את התמורה לחיפושים הרבים ולהתמדה. היו אלה ימים ארוכים מחוץ לבית,הרבה ביקורת,לחץ וקנאה. ולחשוב ששום דבר לא היה לשוא. המשמעת הממש צבאית אשר התעקשנו לקיים, סוף סוף מניבה לנו פירות מתוקים.
ובכן עלינו בכמעט 2 מטר לשיניה קבועים מעל הנהר פארנאיבה לכוון בסיס הענן, השעה הייתה 17.25 ולא נותר לנו זמן רב לנחיתה. בעצם,זה מנוגד לפרינציפים שלי לא לשמור על כללי בטיחות, אבל גם לאחר שקיעת השמש נותרים לפחות 15 דקות אור המאפשרות נחיתה בטוחה. אילולי הנסיבות הייתי מנצל כל שניית אור נוספת, אולם החלטנו לעזוב את התרמיקה האחרונה אשר הייתה לוקחת אותנו לבטח אל ה-500 ק"מ כדי להבטיח את ההכרה הרשמית בשיא. ובצדק.
הצמחיה במאראניאו היא מאוד לחה וירוקה עם עצים ועצי קוקוס ענקיים אשר די מגבילים את אופציות הנחיתה. בדאייה הסופית, קצת נלחצנו כי נתקלנו בכמה בועות חלשות אשר הפריעו לנו לאבד גובה. באופן די אירוני עשינו חישובים כמה זמם ייקח לנו לנחות בקצב כזה איטי. למעשה היינו באמת מאחרים את ה"דד ליין" . לכן שמנו אוזניים גדולות וחפשנו קו גרוע שיוביל אותנו לנחיתה במהירות. טסנו מעל שביל עפר עד לעיירה קטנה בשם סנטנה וליה, ונחתנו במגרש כדורגל קטן. שם התקבלנו בסבר פנים יפות והתכבדנו בארוחת אורז עם שעועית בסגנון האזור. המקומיים מעולם לא שמעו על הסמרטוטים המעופפים וגם שום כלי טייס דומה לא עבר מעולם מעל איזור זה. שאלו אותנו אם קפצנו מאיזה מטוס.כאשר הסברנו להם שהמראנו בקישדה, עשו לנו פרצוף של מי ששומע שקר.... ההסבר הכי טוב במצב כזה, הוא זה שהכי פשוט להבין, לכן אמרנו להם שהרוח החזקה הובילה אותנו לשם. מה שהיה די נכון חלקית.
ללא ספק ספורט כמו טיסה חופשית נראים מאוד בלתי ניתנים לחיזוי. כי אנחנו יכולים להבחין את הצלקות שנוצרות על ידי הזרמים באוויר, אך את הזרמים עצמם איננו רואים. אולי בגלל זה הוא כל כך בלתי מובן לכולם ונתפש כספורט מסוכן. " איזה אמיץ אתה...." היה המשפט הכי מושמע בעיירה שנחתנו בה. בעצם מי שלא משתתף בספורט הזה רואה בו שיגעון. סוף כל סוף העברנו עשר שעות תלויים במיתרים האלה אלפי מטרים מהאדמה, בקבלת מאות החלטות, בתוך מסה של חומר שקוף אותו אנו לא רואים.האם זה לא נראה שיגעון? בקישדה אני מדמה את תחילת הטיסה לרפטינג ששם האופציה היחידה היא להמשיך עם הזרם. אך ככל שזה נראה שיגעון ישנו המון לימוד והמון ידע מאחורי זה.
נצמדנו לתכנית. המראנו בלב הסארה, ריחפנו מעל כל מדינת פיאוי, והגענו מאוד קרוב לאזור האמזונס במאראניאו. חצינו חלק גדול של הערבה הצפון מזרחית. שלשתינו ביחד. שבירת השיא הזה הוא לא רק שבירת חומה מספרית, אלא גם ההוכחה שהטיסה החופשית היא לא בהכרח ספורט אינדיבידואליסתי ואנוכי. החלום שלנו לטוס כצוות עבד. והצוות הוא לא רק הטייסים באוויר, אי אפשר לשכוח את המאסף המכובד שלנו. דיוקלסיו (דיו). שפיתחו את המצנחים המדהימים האלה ותמכו בנו כל הדרךSOL PARAGLIDERSו-
לניצחון. כאשר החלטנו לטוס יחד ידענו על הקשיים. אנו מאוד מתוכננים להתחרות, לכן לא הורגלנו להסתכל על הטיס לצידינו כבן ברית, אלא כמתחרה אשר ברגע מסוים צריך לגבור עליו. הניצחונות הם אישיים, אינדיבידואלים, ואין מקום לעוד טייס במדרגות הפודיום לאחר הניצחון. כאשר התחלנו את חיפושינו לקראת השיא באוקטובר, תפשתי את עצמי בכמה טיסות, מתחרה עם חברי ססאו, כאשר בעצם הייתי צריך לסייע לו ולקבל סיוע ממנו. הרבה יותר קל תמיד לטוס בקבוצה, אבל הקושי הוא איך להפוך את הקבוצה לצוות. פרנק הבין בזמן קצר את הפילוסופיה שלנו, ומהר מאוד הפך לחלק ממנה. גם אנדרה פלאורי ומרסלו פרייטו התחילו את הפילוסופיה הזו ואנחנו מאוד מרוצים, שהייתה לנו ההזדמנות להגשים אותה במציאות בצורה כה מושלמת והרמונית , עד להשגת שיא העולם למרחק חופשי.
משלחת המסע קרוס קאונטרי צפון מזרח 2007 סוף סוף הגיע לסיום. היו אלה 31 יום של השקעה בקישדה,סיארה,ברזיל.שם נשברו שלוש שיאים חשובים, שתיים דרום אמריקאים ואחד עולמי של טיסה חופשית למרחק, ארבע טיסות חשובות ביותר(397 ק"מ, 414 ק"מ, 398 ק"מ ו 461 ק"מ ). יותר מ-3000 ק"מ של טיסות ויותר מ8000 ק"מ נסיעה לאיסופים. ללא ספק סיפור של הצלחה. אני משוכנע שלאחר שנים של השקעות רציניות ארי פראדי הבעלים של סול, צריך להיות מאוד מרוצה XC NORDESTE, במשלחות
,TRACER בהטיסם שלשה מצנחים חדשיםSOL הרי שלוש טייסים, שהם הצוות של
קבעו מציאות חדשה בעולם מצנחי הרחיפה 461 ק"מ שלושתם יחד בטיסה משותפת.
SOLמגיעות ברכות, לארי, לטייסים ול-
ותודות מיוחדות לקלאודיו הנריקה לנדים מפורטלזה עבור כל הסיוע למשלחת המסע 2007 קרוס קנטרי צפון מזרח ברזיל.
חיבוק לכולם, ושיגיעו ה-500 ק"מ....עד 2008
רפאל סלדיני